טיפול בזריקות במחלות רשתית
הרשתית (Retina) שנמצאת בקרקעית העין היא מבנה שחיוני לראייה. תפקידה המרכזי הוא קליטת התמונה שמתקבלת בעין – והמרתה לאותות נוירולוגיים שהמוח יוכל לראות.
ההמרה נעשית באמצעות תאים קולטי אור הנקראים פוטו-רצפטורים (Photoreceptors): הם כוללים מדוכים (cones), שבאמצעותם אנחנו מסוגלים לראות צבעים שונים בתאורת יום; ובנוסף, קנים (rods) לתאורת לילה.
אם, לצורך האנלוגיה, ניקח מצלמה של טלפון נייד, כדוגמה: לאחר שמתבצע הצילום באמצעות העדשה, המעבד שבתוך המובייל צריך "לקלוט" את התמונה ולהבין אותה – כדי שהוא יוכל להציג אותה על מסך הטלפון (או לשלוח אותה למישהו אחר).
התהליך מבוצע באמצעות המרת חלקיקי אור (פוטונים) 🡨 לחלקיקים דיגיטליים (אלקטרונים), שאותם המסך של הטלפון יודע לקרוא ומהם הוא יוכל להרכיב תמונה.
דבר דומה מתרחש ברשתית של העין שלנו, שממירה חלקיקי אור (פוטונים) 🡨 לחלקיקים נוירולוגיים (נוירונים), כך שהמוח שלנו יוכל "לראות את התמונה".
ברמה הביולוגית, הרשתית היא רקמה קטנה ודקה, שמכילה שכבות רבות וצפופות של חלבונים שמגיבים לאור. במרכזה, הקוטר שלה עומד על כחצי סנטימטר והיא דקיקה ביותר (העובי שלה הוא כ-300 מיקרומטר, כלומר 0.03 ס"מ).
הרשתית כוללת שני חלקים עיקריים: מרכז הרשתית, ה"מקולה" (Macula) – איזור שאחראי על הראייה המרכזית והחדה, על ראיית צבעים ועל ראייה בתאורת יום; והרשתית ההיקפית (Peripheral Retina) – איזור שאחראי על הראייה בהיקף, על זיהוי תנועה ועל ראייה בתאורת לילה חשוכה.
רמת המומחיות ברפואה הולכת ועולה עם השנים, בד בבד עם ההסתכלות המעמיקה על איברים יותר ויותר קטנים: אם בעבר היו פשוט קרדיולוג, אורתופד ורופא עיניים – הרי שהיום כל אחד מהמקצועות הללו התפצל לכמה וכמה תת מקצועות (כמו אורתופד ברכיים ואורתופד כתפיים).
התוצאה היא שכיום רופאים רבים עוסקים בתחומים "קטנים" וממוקדים ולא בכל רוחב המקצוע שלהם – אבל מנגד, מבינים את התחום הרבה יותר לעומק. כך הם יכולים לאבחן טוב יותר מחלות בתחום שהם מכירים על בוריו וגם לתת לבעיות שאובחנו טיפול מוצלח ומדוייק יותר.
התהליך הזה לא פסח גם על רפואת העיניים (בלועזית: אופתלמולוגיה – Ophthalmology) וכיום גם בה מקובלים תחומי משנה, מעין "התמחויות על" – מומחיות ייחודית בתחום מסוים, שנרכשה לאחר סיום ההתמחות הפורמלית ברפואת עיניים.
אחת החלוקות המקובלות בתחום: מקטע קדמי (למשל: ניתוחי קטרקט וקרנית); גלאוקומה (אבחון, טיפול וניתוחים); אוקולופלסטיקה (ניתוחים פלסטיים של העין, כמו ניתוחי עפעפיים); נוירואופתלמולוגיה (רפואת עיניים המשיקה לנוירולוגיה, למשל מצבים בעצב הראייה); ורפואה של הרשתית (אבחון וטיפול במחלות ויטראו-רטינליות).
רופאי העיניים מכירים מחלות רבות שיכולות להופיע ברשתית. המחלות קיימות על טווח רחב ומופיעות מסיבות שונות.
קיימות מחלות תורשתיות (כמו רטיניטיס פיגמנטוזה) ומולן מחלות נרכשות (כגון רטינופתיה סוכרתית); מחלות ניווניות (כמו AMD – ניוון מקולרי גילי) ומחלות סוערות ופתאומיות (כמו היפרדות רשתית או תסחיף של אוויר וחסימה של כלי דם); מחלות דלקתיות (כמו אובאיטיס העלולה להגיע לרשתית); ומחלות סרטניות (כגון רטינובלסטומה).
המשותף לכל המחלות הן הפוטנציאל הממשי שלהן לפגיעה בראייה, עד כדי פגיעה נרחבת ובלתי הפיכה. לכן ישנה חשיבות עליונה לראות רופא עיניים בהקדם עם כל שינוי בראייה. מטופלים עם סוכרת, מעל גיל 50 או שנמצאים בסיכון יתר – צריכים לראות רופא עיניים באופן שגרתי מדי שנה.
החדשות הטובות הן שלחלק גדול ממחלות הרשתית יש כיום טיפולים טובים: גם אם רופא הרשתית לא יוכל לתקן את מה שנפגע ו"להחזיר לאחור" את המצב (כי אי אפשר "לתקן" את הרשתית, לא ניתן להשתיל רשתית ואי אפשר להחליף רשתית) – בהחלט, פעמים רבות, הוא יוכל למנוע נזק נוסף, "להקפיא" את המצב ואולי חשוב מכל: למנוע את אובדן הראייה.
כדאי לדעת שזה לא טריוויאלי לשים לב לשינוי בראייה: שלא כמו תחושה של כאב, לדוגמה, שהיא מאוד ברורה וניכרת ("קיבלתי מכה וכרגע כואבת לי האצבע המורה ביד שמאל") – הפרעות בראייה יכולות להיות הרבה יותר חמקמקות, בין השאר משום שהמוח נוטה "לפצות" על כך.
כדאי, לפיכך, לשים לב כאשר משהו מוזר מופיע בראייה (למשל סינוור חדש שלא היה או "זבובים") – ולפנות לרופא עיניים בהקדם לבירור החשד.
VEGF הוא גורם גדילה (חלבון) שמסייע לגוף להצמיח כלי דם חדשים. הוא התגלה לראשונה ב-1983, במחקר על תאי סרטן בחיות מעבדה.
ב-1996 הצליחו מדענים לראשונה לייצר גבישים שלו וב-2004 נכנסה לראשונה לקליניקה תרופה ביולוגית המכוונת כנגדו: נוגדן חד שבטי בשם "אווסטין" (Avastin) שאושר לשימוש בחולי סרטן מעי גס גרורתי – הוא הצליח להוכיח יעילות בטיפול והביא להארכת חיי החולים.
ב-2006 נוסתה התרופה הראשונה שעיכבה את התפתחות ה-VEGF בטיפול בעיניים – ופרצה את הדרך לטיפולים קצרים (הזרקה של כמה דקות במרפאה) שיש להם אפקט טיפולי משמעותי בשורה של מחלות רשתית. ב-2009 נכנס לקליניקה הדור החדש והמשופר של הזריקות נוגדות ה-VEGF, שעד היום נעשה בהן שימוש.
הטיפול החדש – הזרקות תוך-עיניות (Intravitreal Injections) – הוא מהפכה של ממש ברפואת עיניים ובמחלות רשתית: זהו טיפול אחזקתי (פרוטוקול שכיח שלו הוא זריקה אחת ל-4 שבועות), שמצליח למנוע צמיחה של כלי דם חדשים ברשתית (וכך שומר על הראייה), מתבצע במרפאת הרופא ואורך כ-5 דקות נטו.
זריקות תוך עיניות נחשבות לטיפול יעיל מאוד – הרבה יותר מהדור הקודם של הטיפולים, שכללו טיפולי לייזר וטיפולים פוטודינמיים ושיעורי ההצלחה שלהם היו נמוכים יותר מההזרקות. הן נוחות מאוד למטופל (וגם לרופא) ונמצאות בסל התרופות (אווסטין נמצאת בסל יותר מ-10 שנים; לוסנטיס ואיילה נכנסו ב-2019 כקו שני).
הזרקות תוך עיניות של תרופות נוגדות VEGF לחלל הזגוגית מקובלות כיום ביותר ויותר מחלות רשתית. המרכזיות שבהן כוללות:
AMD – ניוון מקולרי גילי (נמ"ג בראשי תיבות; באנגלית: Age Related Macular Degeneration). זוהי מחלה שכיחה שנחשבת לגורם המוביל לעיוורון באוכלוסייה שמעל גיל 50. על פי הנתונים המוכרים בספרות, כ-13% מבני 65 ויותר מאובחנים עם AMD.
DME – רטינופתיה סוכרתית (Diabetic Retinopathy) שהביאה להתפתחות של בצקת מקולרית (Diabetic Macular Adema). מחלה זו היא אחד הסיבוכים הידועים של מחלת הסוכרת והסיבה שבגללה מומלץ לכל חולה סוכרת להתיידד עם רופא עיניים ולראות אותו בקביעות.
RVO – חסימה של ורידי הרשתית (Retinal Vein Occlusion). מחלה זו היא הגורם השלישי בשכיחותו לאיבוד ראייה הנובע מבעיות ברשתית.
